הורות במאה ה-21

21.06.2015
|
2 תגובות
|

ההורות היא אחד התפקידים המורכבים ביותר איתו אנו נדרשים להתמודד במהלך רוב שנות חיינו. למרות קיומם של בתי ספר להורים למיניהם – רוב ההורים מתמודדים עם המטלה המורכבת הזו לבדם, ותוך כדי התייעצויות עם קרובים וחברים.

למעשה, אדם לומד להיות הורה דרך חווית ההורות של הוריו. ילדים מפנימים את יחסם של ההורים אליהם, ופעמים רבות משחזרים את ההורות של הוריהם.

לעיתים תכופות פונים אלי הורים בבקשה למתכון מנצח. " מה לעשות כשהילד לא רוצה ללכת לגן", "איך להגיב כשלילד יש התפרצויות זעם?" מה לעשות כששני אחים רבים ומכים זה את זה? ועוד ועוד.

בעידן הנוכחי, כשהמדיה שולטת בעולם התוכן שלנו, ומומחים חדשים מרבים "לחולל ניסים" בזמן קצר ותוך מינימום של השקעה, מצפים הורים רבים "לשנות" את ילדם על ידי פגישה אחת או לכל היותר מספר מצומצם של פגישות אצל מטפל. לעיתים, כשאני שואלת אנשים על חוויות טיפול קודמות, אני נענית במשפטים כגון: " ניסינו הכל", "היינו כבר במספר טיפולים", וכד'. כשהם מתבקשים לספר על הטיפול האחרון, מתברר שההליך הטיפולי כלל 2-3 פגישות לכל היותר, והם מאוכזבים כי "לא השתנה דבר".

ההורות היא חוויה רגשית מורכבת מאד. הורה אשר לא חש אהוב בילדותו, יתקשה להעביר לילדו את תחושת הביטחון שבהיותך נאהב. הורה חסר בטחון יקרין את חוסר בטחונו לילדיו, והורה שהיה מוכה, יתקשה להתמודד עם תסכול או כעס, שמעוררים ילדיו.

הורות אינה משתפרת על ידי תארים אקדמיים או עודף כסף. בעידן הנוכחי, הורים רבים משקיעם בקריירה את כל זמנם ומרצם, ומתנחמים בעובדה, כי לילד לא חסר דבר מבחינה חומרית, ואת נוכחות ההורה מחליפה נוכחותם של סבא/סבתא במקרה הטוב, או נוכחותה של מטפלת בשכר. במידה ומתעוררת בעיית התנהגות כלשהי אצל הילד / ה, מעדיפים הורים עסוקים לשלוח את הילד לטיפול, ומצפים שטיפול כזה "יתקן" את המצב.

לצערנו, בהורות אין ניסים. כמו צמח, שזקוק לתערובת מסויימת של אויר, ואור, ומים, ודישון, כך גם ילדינו זקוקים כל אחד ואחד לתערובת המיוחדת לו. ישנם ילדים שזקוקים להרבה תשומת לב, וישנם כאלה, שעולמם הפנימי עשיר במיוחד, והם מסתפקים בפחות. ישנם ילדים שמגיבים נפלא לחיזוקים חיוביים, וישנם כאלה, שזקוקים לגבולות מוחשיים וברורים. ישנם ילדים שקולטים מהר, וישנם איטיים יותר. יש ילדים רגישים מאד, ויש פחות. והדוגמאות רבות לאין ספור

כמו הילדים, כך ההורים. יש אנשים שחיבוק ונשיקה הם טבעיים עבורם, ובעזרתם הם מעבירים את תחושת האהבה לילדיהם יום יום. יש אחרים שהמגע הפיזי אינו קל עבורם. הם ממעטים לחבק ולנשק את ילדיהם.

יש הורים שמרבים לדבר, וההתבטאות זורמת אצלם – ויש אחרים שמתקשים לבטא את תחושותיהם ומחשבותיהם במילים. יש הורים שהשמת הגבולות קלה להם – ויש שמתקשים מאד.

אז מהו המתכון המנצח?

לדעתי אין כזה. ילד צריך חום ואהבה, אך גם גבולות ברורים. ילד צריך תשומת לב, ונוכחות פיזית, ותחושה של בטחון. המינונים של כל המרכיבים הללו, ואופן נתינתם תלויים הן בילד, והן בהורים.חיים עומר, בספרו" שיקום הסמכות ההורית" קרא לתערובת הזו שבין השמת גבולות לבין נתינת חום ואהבה: "נוכחות הורית". נוכחות לדעתי אינה יכולה להתקיים באופן וירטואלי, אלא רק על ידי הקדשת זמן אמיתי מצד ההורים.

כשילד נמצא במצוקה, הוא משדר אותות שיבהירו להורה את מצוקתו. הוא יכול להתחיל להרטיב, או לגמגם, או להתנהג באלימות כלפי חבריו. בגיל יותר מבוגר הוא עלול לפתח התנהגות עבריינית, או להתדרדר בלימודים, להשתמש בסמים ועוד. כשהורים נתקלים בבעיה בעבודתם, הם בדרך כלל נדרשים, או בוחרים להקדיש יותר זמן בעבודה, כדי לפתור את הבעיה.

גם ילד שסובל ממצוקה כלשהי זקוק ליותר זמן, ליותר נוכחות. הקדשת זמן להליך טיפולי, אשר יבחן וישפר את דפוסי היחסים בתוך המשפחה – היא אחת הדרכים ליצור שיפור שיחזיק מעמד לאורך שנים.

2 responses on “הורות במאה ה-21

  1. מאת Bettie:

    It's a pleasure to find such railtnaitoy in an answer. Welcome to the debate.

  2. מאת Precious:

    Keep these arlteics coming as they've opened many new doors for me.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>