מאמרים

ילדים בתוך משבר הגירושין

גירושין הם מחזה נפוץ ביום. כשליש מכל הזוגות מתגרשים במהלך חייהם. ילדים להורים גרושים כבר אינם מתביישים במעמדם כמו בעבר. למרות זאת, גירושין מהווים את אחד מאירועי החיים הקשים ביותר. זהו אירוע בלתי מתוכנן במעגל החיים, ללא לוח זמנים קבוע מראש, ללא טכסים סמליים וחברתיים שמטרתם מתן לגיטימציה לתהליך ותמיכה בו. מצבי הלחץ הטבועים בתהליך הגירושין והמשבר הכרוך בו, יוצרים תנאים של פגיעות יתר וסיכון להתדרדרות אצל בני המשפחה. הגירושין הם משבר משפחתי ואישי. זהו תהליך שכרוך בסיכונים אך גם בהזדמנות להתפתחות.

הליכי גירושין מלווים בדרך כלל במצוקה רבה של שני בני הזוג. בספרות נוהגים להשוות את הליך הגירושין – מבחינה נפשית לתהליך אבל. מצוקתם של ההורים החווים הליך גירושין נובעת הן ממשקעים של פגיעות הדדיות, כעס, טינה ורגשי אשם, והן מתחושת הכישלון המלווה את הליך הגירושין. מצוקת ההורים עלולה להתבטא בין השאר בקונפליקטים ומתחים סביב שאלת משמורת הילדים וכיצד יתחלק הטיפול בהם לאחר הגירושין.חילוקי דעות בעניינים שקשורים לחינוך הילדים ובילוי הזמן איתם – עלולים להסלים במקביל למתחים אחרים שעולים בתוך הליך הגירושין.

כאשר נמצאים ילדים בתווך, הם מושפעים מהאווירה השוררת בין ההורים ומגיבים למתרחש סביבם, כל אחד לפי דרכי ההתמודדות האופייניות לו.

קונפליקטים מתמשכים בין ההורים, ובמיוחד אלה הקשורים בילדים משפיעים לרעה על מצבם הנפשי של הילדים ועל הסיכויים שהתמודדות הילד עם הגירושין תהיה התמודדות יעילה. ילדים שחווים משבר גירושין עלולים לרדת בהישגים בבית הספר, לפתח התנהגות המאופיינת בהסתגרות והתנתקות חברתית, מצב רוח דכאוני, תוקפנות, צריכת אלכוהול או סמים ועוד. קיים קשר בין המצב הנפשי של "ילדי גירושין" לבין המצב הנפשי של ההורים.

ילדים בדרך כלל אינם רוצים בגירושי הוריהם,בעקבות הגירושין הם נאלצים להתמודד עם שינויים רבים בחייהם: חלקם נאלצים לעזוב את ביתם, לעיתים גם את סביבת מגוריהם. הם נפרדים למעשה, בעל כורחם מאחד ההורים, (בד"כ האב), אשר עוזב את הבית, ועובר לגור במקום אחר. סדר יומם משתנה, נקבעים ימים של הסדרי ראיה, והם נמצאים פעם עם הורה אחד, ופעם עם השני – אבל לא עם שניהם בעת ובעונה אחת.לעיתים תכופות הורים אשר נמצאים בתוך הליך הגירושין חווים את אובדנם הם ואינם חזקים מספיק כדי לתמוך בילדיהם. עם זאת, מודעות לתהליכים שעובר הילד, ותקשורת בין בני המשפחה עשויים להקל ולהרגיע את המצב.

גילו של הילד משפיע על אופן התמודדותו עם המשבר. ילדים קטנים יגיבו באופן שונה מאשר ילדים בגיל ההתבגרות. למשל: ילדים בגילאים רכים, בין שנתיים לשלוש, עלולים להגיב למשבר הגירושין ולבלבול השורר בחייהם בתוקפנות, חוסר בטחון והצמדות להורים. בגיל זה מופיעים לעיתים קשיי פרידה: כל פעם שהאם "מעבירה" את הילד לאב וההפך. הילד נצמד להורה ממנו עליו להיפרד.

בגיל 9 -12, לעומת זאת, עלול הילד לפתח נאמנות מוגזמת כלפי אחד ההורים, ולומר דברים שההורה רוצה לשמוע. בגיל זה עלולה להיות הזדהות יתר, ובעקבותיה אף ניתוק של קשר עם אחד ההורים.

בגיל ההתבגרות מהווה המשבר המשפחתי איום על תהליכי ההתבגרות הטבעיים. במצב של עימות עלול המתבגר להיות מעורב באופן אקטיבי במאבקי הכוח בין ההורים, ולהפוך בן ברית לצד שמעוניין לשמור על המסגרת המשפחתית.

שיתוף פעולה בין ההורים,הימנעות מחשיפת הילדים (בכל גיל!) לקונפליקט, תקשורת סבירה, ושמירה מוקפדת על הסדרי ראיה סדירים ותכופים מקלים על הילדים במשפחה ועוזרים להתמודד עם המשבר.

הורות במאה ה- 21.

ההורות היא אחד התפקידים המורכבים ביותר איתו אנו נדרשים להתמודד במהלך רוב שנות חיינו. למרות קיומם של בתי ספר להורים למיניהם – רוב ההורים מתמודדים עם המטלה המורכבת הזו לבדם, ותוך כדי התייעצויות עם קרובים וחברים.

למעשה, אדם לומד להיות הורה דרך חווית ההורות של הוריו. ילדים מפנימים את יחסם של ההורים אליהם, ופעמים רבות משחזרים את ההורות של הוריהם.

לעיתים תכופות פונים אלי הורים בבקשה למתכון מנצח. " מה לעשות כשהילד לא רוצה ללכת לגן", "איך להגיב כשלילד יש התפרצויות זעם?" מה לעשות כששני אחים רבים ומכים זה את זה? ועוד ועוד.

בעידן הנוכחי, כשהמדיה שולטת בעולם התוכן שלנו, ומומחים חדשים מרבים "לחולל ניסים" בזמן קצר ותוך מינימום של השקעה, מצפים הורים רבים "לשנות" את ילדם על ידי פגישה אחת או לכל היותר מספר מצומצם של פגישות אצל מטפל. לעיתים, כשאני שואלת אנשים על חוויות טיפול קודמות, אני נענית במשפטים כגון: " ניסינו הכל", "היינו כבר במספר טיפולים", וכד'. כשהם מתבקשים לספר על הטיפול האחרון, מתברר שההליך הטיפולי כלל 2-3 פגישות לכל היותר, והם מאוכזבים כי "לא השתנה דבר".

ההורות היא חוויה רגשית מורכבת מאד. הורה אשר לא חש אהוב בילדותו, יתקשה להעביר לילדו את תחושת הביטחון שבהיותך נאהב. הורה חסר בטחון יקרין את חוסר בטחונו לילדיו, והורה שהיה מוכה, יתקשה להתמודד עם תסכול או כעס, שמעוררים ילדיו.

הורות אינה משתפרת על ידי תארים אקדמיים או עודף כסף. בעידן הנוכחי, הורים רבים משקיעם בקריירה את כל זמנם ומרצם, ומתנחמים בעובדה, כי לילד לא חסר דבר מבחינה חומרית, ואת נוכחות ההורה מחליפה נוכחותם של סבא/סבתא במקרה הטוב, או נוכחותה של מטפלת בשכר. במידה ומתעוררת בעיית התנהגות כלשהי אצל הילד / ה, מעדיפים הורים עסוקים לשלוח את הילד לטיפול, ומצפים שטיפול כזה "יתקן" את המצב.

לצערנו, בהורות אין ניסים. כמו צמח, שזקוק לתערובת מסויימת של אויר, ואור, ומים, ודישון, כך גם ילדינו זקוקים כל אחד ואחד לתערובת המיוחדת לו. ישנם ילדים שזקוקים להרבה תשומת לב, וישנם כאלה, שעולמם הפנימי עשיר במיוחד, והם מסתפקים בפחות. ישנם ילדים שמגיבים נפלא לחיזוקים חיוביים, וישנם כאלה, שזקוקים לגבולות מוחשיים וברורים. ישנם ילדים שקולטים מהר, וישנם איטיים יותר. יש ילדים רגישים מאד, ויש פחות. והדוגמאות רבות לאין ספור

כמו הילדים, כך ההורים. יש אנשים שחיבוק ונשיקה הם טבעיים עבורם, ובעזרתם הם מעבירים את תחושת האהבה לילדיהם יום יום. יש אחרים שהמגע הפיזי אינו קל עבורם. הם ממעטים לחבק ולנשק את ילדיהם.

יש הורים שמרבים לדבר, וההתבטאות זורמת אצלם – ויש אחרים שמתקשים לבטא את תחושותיהם ומחשבותיהם במילים. יש הורים שהשמת הגבולות קלה להם – ויש שמתקשים מאד.

אז מהו המתכון המנצח?

לדעתי אין כזה. ילד צריך חום ואהבה, אך גם גבולות ברורים. ילד צריך תשומת לב, ונוכחות פיזית, ותחושה של בטחון. המינונים של כל המרכיבים הללו, ואופן נתינתם תלויים הן בילד, והן בהורים.חיים עומר, בספרו" שיקום הסמכות ההורית" קרא לתערובת הזו שבין השמת גבולות לבין נתינת חום ואהבה: "נוכחות הורית". נוכחות לדעתי אינה יכולה להתקיים באופן וירטואלי, אלא רק על ידי הקדשת זמן אמיתי מצד ההורים.

כשילד נמצא במצוקה, הוא משדר אותות שיבהירו להורה את מצוקתו. הוא יכול להתחיל להרטיב, או לגמגם, או להתנהג באלימות כלפי חבריו. בגיל יותר מבוגר הוא עלול לפתח התנהגות עבריינית, או להתדרדר בלימודים, להשתמש בסמים ועוד. כשהורים נתקלים בבעיה בעבודתם, הם בדרך כלל נדרשים, או בוחרים להקדיש יותר זמן בעבודה, כדי לפתור את הבעיה.

גם ילד שסובל ממצוקה כלשהי זקוק ליותר זמן, ליותר נוכחות. הקדשת זמן להליך טיפולי, אשר יבחן וישפר את דפוסי היחסים בתוך המשפחה - היא אחת הדרכים ליצור שיפור שיחזיק מעמד לאורך שנים.